החלטה בתיק ת"א 24384-06-10

הבקשה

לפני בקשה אשר הוגשה מטעם הנתבע (להלן: " המבקש")  להכרה כחסינות עובד ציבור מאחר ומתקיימים תנאי החסינות הסטטוטורית לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה") ביחס למעשים המיוחסים למבקש בכתב התביעה, ובהתאם לכך לדחות את התביעה כנגד המבקש כבר בשלב זה של ההליך.

המשיבה, אשר שימשה בתקופה הרלוונטית להגשת כתב התביעה כדוברת המועצה האזורית שדות נגב (להלן: " המועצה"), הגישה כנגד המבקש, אשר שימש במועדים הרלוונטיים, ומשמש גם כיום, כראש המועצה, תביעה כספית בסך של 500,000 ש"ח בעילה נזיקית.

התביעה הוגשה במהלך יוני 2010, וכבר ביום 16/9/10, בטרם הוגש כתב הגנה מטעם המבקש, הוגשה הבקשה שבהחלטה זו עסקינן. הצדדים הגישו תגובות לבקשה, וביום 25/11/10, בהתאם להחלטתי, הוגשה עמדת המועצה האזורית שדות נגב לעניין חסינות המבקש. לצורך ההכרעה בבקשה, נקבע קד"מ לפני וכן התקיימו בפני מספר דיונים, במסגרתם נחקרו מצהירים. לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים וכן מטעם המועצה האזורית שדות נגב.

טענת המבקש היא, כי על פי סעיף 7א. וסעיף 7ג' לפקודה, יש להכיר בחסינותו בתביעה זו ויש לדחות את התביעה נגדו. נטען בבקשה, כי המבקש עומד בהגדת "עובד ציבור" כמשמעותו בסעיף 7 לפקודה וכי במועדים הרלוונטיים וגם כיום, הוא משמש כראש מועצת שדות נגב. עוד נטען, כי כל פעילות או טענה לפעילות שבוצעה ע"י המבקש, בנושאים הקשורים בתביעה, מהוות חלק מפעילותו כנושא משרה במועצה, ונעשה מתוקף תפקידו כנושא משרה וכי פעל במסגרת תפקידו ומתוקפו בלבד.

כתב התביעה

על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך ספטמבר 2008 גילתה המשיבה, אשר שימשה כדוברת המועצה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, כי המבקש, אשר שימש כממונה הישיר שלה, התקין בסתר מכשיר האזנה וצילום אשר כוון על מיקום מושבה וחשף בפני הצופה והמאזין את כל תנועותיה ושיחותיה אשר נעשו על ידה מחדרה.

לטענת המשיבה, במהלך תקופת העסקתה סבלה מהתעמרות ומהתנכלויות מצד המבקש, ללא כל סיבה הנראית לעין, התנהלות אשר הגיעה לשיאה כאשר גילתה המשיבה כי במנורת הפלורוסנט בחדרה הוסלקו מכשירי האזנה וצילום.

לפיכך, טענה המשיבה כי מעשיו של המבקש עולים כדי האזנת סתר אסורה, כהגדרתה בחוק האזנת סתר, תשל"ט -1979 (להלן: " חוק האזנת סתר") וצילומה במקום עבודתה, ללא הסכמתה או ידיעתה, מהווים פגיעה בפרטיותה, כמשמעות הדבר בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן:" חוק הגנת הפרטיות").

 עוד טענה המשיבה כי המבקש פעל ברשלנות נגדה כמשמעות המונח בפקודה בכך שהפר את חובת הזהירות שהוא חב לה, שלא לפגוע בפרטיותה ללא הסכמתה.

טוענת המשיבה כי החדירה לפרטיותה, אשר נעשתה ע"י המבקש במזיד, גרמה לפגיעה בזכותה לפרטיות, בצנעת חייה ובכבודה, בשמה הטוב ובמעמדה במקום עבודתה ומחוצה לו ולפיכך עתרה לפיצוי המלא ללא הוכחת נזק.

יצויין, כי נוכח גילוי זה, הוגשה על ידי המשיבה תלונה כנגד המבקש במשטרת ישראל בגין החשד לביצוע עבירה של האזנת סתר וצילום לא חוקי במקום עבודתה, ובסופו של יום הוגש כתב אישום כנגד המבקש.

טענות המבקש בסיכומיו

לטענת המבקש, כתב התביעה אינו מעלה כי המבקש פעל ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק, כפי שדורשות הוראות החוק בגינן ניתן לשלול ההכרה בחסינות עובד הציבור.

באשר לסיבה להצבת המצלמה מפנה המבקש לעמדתו כפי שהוצגה בעדותו בפני בית המשפט, לפיה לאור מיקום בניין המועצה האזורית על כביש ראשי, והיות והבניין סבל ממכת ונדליזם וגניבות ומהדלפת מסמכים רגישים, הורה המבקש על הצבת מצלות אבטחה גלויות וסמויות ברחבי קמפוס המועצה ובניין המועצה, תוך שהדבר פורסם במסגרת חוזר שהופץ לעובדים.

המצלמה שהותקנה במשרדה של המשיבה הותקנה נוכח המידע הרגיש אשר התרכז במשרדה ומסמכים רבי חשיבות, כך לטענת המבקש, על פעולות ותוכניות המועצה ובעקבות מקרים של דליפת מידע מתוך המועצה לציבור, אשר גרמו למועצה נזק רב.

המבקש מדגיש כי לא היה לו עניין אישי עם המשיבה וכי ההפך הוא הנכון.

המבקש מפנה לתביעה שהגישה המשיבה לבית הדין לעבודה, אשר נמחקה בסופו של יום, במסגרתה לא העלתה המשיבה רבות מהטענות אותן היא מעלה לראשונה כאן. הכוונה בעיקר לטענות לעניין הטרדות מיניות כלפיה ונזקים נפשיים שנגרמו לה בעקבות גילוי התקן הצילום בחדרה.

עוד טוען המבקש כי בתגובה אשר הגישה המשיבה לבקשה להכרה בחסינות, שינתה המשיבה מטענותיה. בעוד שמכתב התביעה ניתן להתרשם כי המשיב התרשל, הרי במסגרת התגובה החלה המשיבה לפרוס "עובדות" חדשות אשר כל כולן נוצרו לצורך התגובה, כדוגמת הטענה במסגרת התגובה "לספק את דחף המציצנות שתקף אותו, ולהאזין ולצפות בעובדת שלא נלחצה להענות חיזוריו" וטענות שונות אשר כוונתן לתת למעשיו של המבקש גוון מיני - גוון שלא נכתב בכתב התביעה. נטען כי מאחר ובקשה להכרה בחסינות, כמו כל בקשה לסילוק על הסף, מוכרעת על יסוד העובדות המפורטות בכתב התביעה, כל טענה אשר לא הועלתה במסגרת כתב התביעה, מהווה הרחבת חזית או שינוי חזית ויש לדחותה.